המנדלה בהתכווננות פנימית – בין תפילה לציור 

כותבת מתפילת הלב

הקדמה

(מראת הנפש-ציפור הנפש),

ציור אינו רק יצירה, ציור הוא הרבה מעבר לכך הוא ניגון , הוא תפילה. תפילה שהיא איננה רק מילים אלא קו, צבע, תנועה במעגל. זהו חיותו , בינות ולבין …

המנדלה – מהשפה הסנסקריטית

"מעגל מקודש" – נולדה מתפיסות עתיקות שהבינו את כוחו של הסיבוב,  המעגל , המנדלה , את הפלא שבשיבה למרכז, את ההשתקפות של היקום בנפש האדם. 

הרבי מלובביץ , באחד מאמרותיו המפורסמות טען שכל יהודי נמתח כגומי אלסטי לכיוונים שונים (מסע אישי ) אך כאשר ימתח עד הקצה כך שלא  להימתח יותר,   כאשר ישחרר, יחזור לעולם למרכז…

המנדלה הינה יותר מהגדרה מושגית או חזותית, המנדלה היא שער – שער לתוך שקט. אל תוך הקשבה עדינה. היא מסע שבו קו וצבע נהיים שפה לנפש. בתוך המעשה החזותי, נרקם טקס פנימי, רגע שבו האדם פוגש את עצמו.

בתרבויות טיבט ונפאל

נזירים מציירים מנדלות מחול צבעוני במשך ימים שלמים. הם יוצרים מבנים גיאומטריים מורכבים, מלאי כוונה, ואז – באקט אחד – מפזרים אותם לרוח. לא כשלילה, אלא כהגשמה. כי המנדלה היא התהליך, לא התוצאה. הריפוי כבר נעשה בדרך…כמו בתפילה עמוקה: מהות הקשר אינה תלויה במילים, אלא בכוונה שמאחוריהן. זוהי אמנות שמתכתבת עם עיקרון של אי־היאחזות, עם הידיעה שהיופי האמיתי שוכן ברגע, לא במשהו שנשמר.

זכורה לי פעם, באחד משיטוטי הרבים, בה החלטתי לא לצלם, אלא להשאיר את הרגעים והתחושות ברכות בתוכי, לנוח, להיטמע, והייתי בהסכמה מלאה לשחרר את שלא יקלט בתוכי, האמונה היתה באמת הפנימית, שהדבר המדוייק לי, לא ישכח אלא ימשיך לחיות בתוכי, ע״י דבקות ודיוק לאמת הפנימית ולאו דווקא ע״י הנצחת הרגע במכשיר חיצוני . 

קרל גוסטב יונג

שהיה בין הראשונים שהביאו את רעיון המנדלה למערב, כתב: "המנדלה מייצגת את העצמי – הסך הכולל של האישיות, הן המודעת והן זו שמחוץ להכרה." הוא ראה בה כלי טיפולי ורוחני כאחד, אמצעי שמוביל לאיזון פנימי. עבורו, כל מנדלה שצייר הייתה השתקפות של מצב נפשו באותו רגע – מעין דיוקן נפשי שלא נועד לשיפוט, אלא לגילוי עצמי. כשאדם מצייר מנדלה, הוא נעשה עֵד לעצמו, ולעיתים – בפעם הראשונה – רואה את פניו הפנימיות.

והציור הזה, הפשוט לכאורה, אינו עיצוב גרפי אלא טקס חי. כאשר אישה מתיישבת מול דף ריק, ונושמת אל תוך המעגל הראשון שהיא יוצרת, היא פוגשת לא רק צבע – אלא פצע. זיכרון. שקט. נשכחות רגשיות שצפות מתוך הרכות. היא לא יודעת תמיד מה היא תצייר – אך גופה ונשמתה יודעים. כל קו הוא כמו פעימת לב, וכל צבע הוא רגש שלבש צורה. החוויה היא לא של יצירה אלא של גילוי. ובתוך הגילוי – מתאפשרת גם תפילה אישית , חרישית.

מנדלה היא סוג של תפילה

ותפילה, כפי שכתבה מרי אוליבר בשיר הנוגע שלה, היא לא חייבת להיות נשגבת. היא יכולה להיות פשוטה. טבעית. נובעת מהיומיומי ביותר. היא יכולה להתחיל מהאבנים הקטנות שמונחות על האדמה – ולהיפתח אל שקט גדול.

שיר נפלא ביותר-

Praying

by Mary Oliver

It doesn’t have to be

the blue iris, it could be

weeds in a vacant lot, or a few

small stones; just

pay attention, then patch

a few words together and don’t try

to make them elaborate, this isn’t

a contest but the doorway

into thanks, and a silence in which

another voice may speak.

תרגום  לעברית: 

*זה לא חייב להיות

איריס כחול, זה יכול להיות

עשבים במגרש ריק, או כמה

אבנים קטנות; רק

שימי לב, ואז חַבּרי

כמה מילים יחד ואל תנסי 

לעשות מהן שיר מתוחכם 

זו לא תחרות, אלא שער

להכרת תודה, ולשקט שבו

קול אחר עשוי להתחיל לדבר.

ואכן, המנדלה – כמו השיר – אינה מנסה להרשים. היא שער. לפעמים, היא הדרך היחידה שבה הנשמה מצליחה לבטא את מה שאין לו מילים. הציור החוזר, המעגלי, המנדלי – הוא דרך לנשום, להירגע, להתכנס. מחקרים בפסיכולוגיה ובתרפיה באמנות מצביעים שוב ושוב על כוחן של מנדלות להפחית חרדה, להעלות תחושת שליטה פנימית, לחבר בין תחושת הגוף למרכז רגשי יציב. אך מעבר למדע – היא פשוט מרפאת. וכשאדם נפגש בעצמו מתוך    רכות – זו התגלות זוהי תפילה.

בתוך המסורת היהודית, גם שם אנו מוצאים את הרעיון של "לכוון את הלב". בלב התפילה, אין רק בקשה – אלא הימצאות. יש רגעים שבהם כל כוונה הופכת למעגל בפני עצמו. המעגל כסמל מופיע פעמים רבות – במעגלי ריקוד, (.גלגול סלטה או התהפכות פיזית כחלק ממעשה סמלי־רוחני של היפוך גזירות ודינים – בעיקר בזמן פורים או בזמנים של תפילה נלהבת לשינוי (מצבים קשים.

        בלולאות הזמן, בחגים, במחזורי נשימה ותפילה. ובכל אלה יש קריאה עדינה: חזרי אל המרכז. חזרי אל המקום שבו אינך צריכה להוכיח, רק להיות.

באחד ממפגשי הסדנאות עם נשים, מישהי לחשה לי: "לא דיברתי עם אלוקים – אבל הוא היה פה." ולי נדמה שמילים אלו עצמן הן מנדלה. הן מחזיקות את הסתירה והאמת יחד – את הבלתי נתפס בתוך הנראה. כי לעיתים, מה שצריך לקרות כדי לחזור לעצמנו, זה רק לצייר קו מעגלי אחד. ועוד אחד.

המנדלה לא מבטיחה תשובות, אך היא פותחת דלתות. לא מספקת פתרונות, אך חושפת נתיבים. היא מפגישה אותנו עם חלקים שהודרו, הוסתרו, נשכחו – ונותנת להם צבע וצורה. לעיתים היא מתפרקת. לעיתים לא נשלמת. לעיתים היא כואבת מדי. אבל תמיד – היא אמת. מעגל מדויק ברגע המדויק של הנפש.

ואולי, כמו בשירתה של ללה הסופית:

"רק כאשר אני עוצמת את עיניי – אני רואה את קווי האור שבלב,"

כך גם במנדלה – רק כשאנו עוצרות, שותקות, מציירות – האור הנסתר מתחיל לזרוח.

וכך נמשכת התנועה – בין הדף הלבן לנפש הרוטטת, בין התפילה למעגל, בין הציור לשתיקה – והכול הופך לגוף אחד, שקט ומואר, של נשמה שמתפללת בלי מילים.

שלכם,

אורלית.