עמוק בפנים, שוכנת ילדה.
אינה בת של זמן, ואינה בת של גיל.
היא נושאת את קולה של הנשמה, את הדמעות הראשונות שנשפכו מבלי שמישהו הבחין, את הצחוק שהתנפץ בשקט מול עיניים ששפטו.
היא לא נשכחה – היא פשוט חיכתה שנחזור.
חיכתה שנניח את שריוננו לרגע, ונזכור את הרוך.
הילדה הפנימית היא קול שממשיך לפעום גם כשאנחנו כבר לובשות מסיכות, מתפקדות, חזקות למראית עין.
היא שומרת את התום ואת הפחד, את הצורך בשייכות, את הבקשה הבסיסית כל כך:
“תראי אותי. תקבלי אותי. תחבקי אותי – ככה, בלי להסביר.”
מי מאיתנו לא חוותה זאת?
מי מאיתנו לא הלכה לאיבוד לפעמים?
פוגשת כ"כ הרבה נשים שנכנסו למבוך החיים, מסתובבות, מנסות ונלחמות למצוא את הפתח לחמצן, לנשימה קטנה ושוב נעלמות…
הפסיכולוג קרל גוסטב יונג דיבר על האני הילדי כעל גרעין הזהות הרגשית.
והמטפל ג’ון בראדשו ממייסדי התנועה לריפוי הילד הפנימי, קרא לחזור הביתה – לא מבחוץ פנימה, אלא פנימה אל העבר.
אל הילדה ששמרה עלינו גם כשהעולם כאב.
אליה אנחנו שבות לא כדי להתמוסס בילדות, אלא כדי לאסוף חלקים שנשכחו, להאירם ולשלבם בזהות הבוגרת. והייתי מוסיפה בעדינות, העצמותית, עצם היותי…
בתרבויות רבות, הילדה הפנימית מזוהה עם הנשמה עצמה.
במסורת האינדיאנית,הנשמה היא “רוח הילד” – ניצוץ שמיימי, שאם נקשיב לו, נזכה בחכמה שמעבר לזמן.
לא מזמן, נתקלתי בספריה של לוסינדה ריילי המוכשרת שבספריה המודרניים כביכול , נותנת משמעות גדולה לנשמה, לקול הילדי, ושוזרת אותו כחוט עדין בין רקמות הסיפור , כמסע עדין ורחב מימדים.
ובתרבות היהודית הקבלית, הנשמה מכונה לעיתים “ילדה קטנה” שבוכה בכל פעם שהלב מתרחק מהמקור.
אפילו בכתבים של האדמו"ר מפיאסצ’נה, שנרצח בשואה, נאמר:
"הנשמה היא כילד קטן שמחפש את אביו ברחוב סואן, וקורא בשמו עד שיתגלה לו האור."
אז איך נענה לקריאתה של הילדה הזו?
במהלך חיי המקצועיים, נפגשתי עם אינספור נשים – בכל גיל, מכל שכבות החברה – ובכולן מצאתי את אותה.
ילדה עדינה, פגיעה, שמתחבאת מאחורי מילים יפות, קריירות בוהקות, תפקידים של אם, בת, רעיה, מטפלת.
אבל כשהשקט מזדחל פנימה, היא מגיחה. לעיתים פצועה,לעיתים שותקת,(בסדנה שהעברתי למורות ותומכות חינוך מיוחד, כמעט כולן ללא הבדל שידרו ושיגרו סימני מצוקה בדיוק כמו ילדי החינוך המיוחד)
לפעמים דרך דמעה שלא מובנת.
לפעמים דרך ציור ספונטני – מנדלה קטנה בצבעים רכים.
ולפעמים פשוט דרך משפט פשוט: “אני עייפה. עייפה מלהחזיק.”
המעגל המרפא נועד בדיוק לשם כך.
מעגל הוא צורה שאין בה קצוות. אין התחלה ואין סוף. אין מובילה ואין נגררת.
כולנו ישובות שווה בשווה – כל אחת היא גם פצועה וגם מרפאה.
כמו בטבע, שם המעגלים נוצרים מאליהם – בטבעות העץ, בגלי המים, בפרח.
גם אנחנו חוזרות למבנה הזה, הטבעי, המתבקש, כצורת ריפוי טבעית וההבנה שהתשובות קיימות בתוכנו.
במעגלים שאני מנחה, מתרחש ריפוי דרך נוכחות – לא דרך פתרון.
זהו מרחב שבו מותר לבכות מבלי שימהרו לנחם.
מותר לשתוק מבלי שמישהו ימהר לדבר.
מותר לצייר מבלי לדעת מראש מה ייצא – רק לתת לצבע לזרום וללב לדבר בשפתו.
המנדלה היא השער.כמו הרחם – היא עגולה, מגוננת ,מאפשרת , חומלת, מרחמת.,
היא אינה דורשת מיומנות או כישרון, אלא נכונות.להיות, לנכוח, להרפות.
וכשנשים מציירות מנדלה, הן בעצם רושמות מפה של הנפש.
לעיתים מופיעים בהן עיגולים שמתרחבים, פרחים, או סדקים.
אך תמיד, תמיד, משהו בתוכן מתרכך. נושם, נזכר , מתרווח.
במסורת הטיבטית, המנדלה נחשבת ל"מבנה פנימי של עולם שלם".
וכאשר היא נוצרת בטקס, לעיתים נושבת הרוח והיא נעלמת – אך הריפוי כבר התרחש.
כך גם עם הילדה הפנימית. די בהקשבה אמיתית אחת כדי שתתחיל להירפא.
ואז, מתחולל פלא.
הילדה שכעסה, ברחה, התביישה – מתקרבת.
היא לא נעלמה, היא רק רצתה שנראה אותה.
וכשאנו מתחילות לחיות איתה – ולא רק סביבה – נפתחים בתוכנו מעיינות חדשים. מנצנצים ,מחדשים, מרעננים.
שמחת חיים. יצירתיות. הקשבה עמוקה לעצמנו ולאחרות.
*כמו שכתבה המשוררת *מאיה אנג’לו:
"כל אישה הייתה פעם ילדה שנשבעה
שתהיה שונה כשתגדל.
ובכן, הנה ההזדמנות."
המעגל המרפא, אם כן, הוא לא רק מפגש – הוא שיבה.
שיבה למהות, שיבה לרוך.
שיבה למקום שבו מותר להיות גם פגיעה וגם שלמה.
וכשהשיבה הזו מתרחשת – כבר אי אפשר ללכת אחורה.
משהו בלב נפתח, ולא נסגר עוד.
כי הילדה הפנימית אינה פצע – היא פתח.
היא לא מבקשת מאיתנו להציל אותה.
רק לראות אותה.
ולומר לה, בקול עדין אך בטוח:
"אני כאן. אני איתך. לעולם לא אעזוב שוב."
כותבת באהבה ,
אורלית.
