"לכל אדם יש סיפור שלא התחיל איתו – סיפור שנמסר לו בשתיקה, במבטים, ברגשות שלא נאמרו בקול"
בעידן שבו גוף, נפש ורוח נתפסים כשלם אחד – הולכת ומתבהרת ההבנה כי רגשות, טראומות וחוויות לא מסתיימות עם האדם עצמו, אלא נישאות כמעין ירושה רגשית מדור לדור. מדובר במטען בלתי נראה, אך בעל עוצמה – רגשות שלא עובדו, דפוסי התנהגות, פחדים, תקוות וסודות משפחתיים – שנטמעים במבנה הפנימי שלנו עוברים ברמת הגוף והנפש דרך הזיכרון התאי ומשפיעים על הדרך שבה אנו תופסים את עצמנו ואת העולם.
הזיכרון התאי הוא היכולת של תאי הגוף לשאת חוויות רגשיות, טראומות, ואפילו זיכרונות ממקורות שאינם בהכרח מודעים. זהו ידע גופני־נפשי שעובר בתוכנו מהרחם, ולעיתים אף מדורות קודמים.
תחושות של בדידות, פחד, דחייה או חיפוש אחר שייכות – עשויות לנבוע לא רק מחוויות החיים האישיים שלנו, אלא מחוויות שאינן שלנו במודע, אך נטבעו בגופנו כתבנית.
"הגוף זוכר את מה שהנפש ניסתה לשכוח."
(– בסל ואן דר קולק)
?וכיצד כל זה מתגלה בתוך ציור מנדלה
המנדלה, ככלי יצירתי ורוחני, פותחת שער אל אותם רבדים עמוקים. כשאנחנו מציירים, אנחנו לא רק מביעים – אנחנו נזכרים.
הדימויים שעולים, הצבעים שאנו בוחרים, הסימטריה או חוסר הסימטריה – כולם יכולים לשאת בתוכם עקבות של זיכרון תאי רגשי. לפעמים עולה דפוס חוזר, צבע שקוראים לו שוב ושוב, ולעיתים מגיע בכי שאין לו הסבר מילולי – אלא רק קו שמחפש ריפוי
המנדלה, כצורת ביטוי מעגלית, מהווה שיקוף עמוק של הנפש. כשאדם יוצר מנדלה – הוא פורש על הדף את עולמו הפנימי, לעיתים מבלי לדעת מה הוא "מספר". צבעים, צורות, חזרות, קונפליקטים, אזורים סגורים או פתוחים – כל אלה עשויים לחשוף שכבות של תוכן רגשי שאינו מודע.
כאשר מונחת על הדף מנדלה שנראית "חסרת נשימה", "כבדה", "חוזרת על עצמה" או "מקוטעת" – ייתכן שהיא מבטאת זיכרונות תורשתיים או רגשות לא מעובדים שנושאים קשר לירושות רגשיות מן העבר. באמצעות קריאה אינטואיטיבית ומקצועית של המנדלה, ניתן לעיתים לזהות קולות שאינם רק של האדם המצייר, אלא גם של שושלת שלמה שנעה דרכו.
"היצירה היא הדרך של הנפש לדבר כשאין לה מילים."
(– מריאן ויליאמסון)
ציור מנדלה הוא תהליך שדרכו אנו שומעים את קולן של שכבות ישנות של כאב, געגוע וריפוי – ומקבלים אפשרות לשחרור. ברגע שאנחנו מביטים ביצירה שלנו באהבה ולא בשיפוט – מתרחש שינוי.
הגוף, דרך הצבע, מתחיל לדבר שפה חדשה.
"ברגע שאנחנו רואים את הדפוס – אנחנו כבר לא בתוכו. אנחנו בדרך אל החופש."
(– קרולין מיס)
"מה שעובר בתורשה – מחפש מודעות. וכשהמודעות מגיעה – משהו משתחרר."
(– אמרה עממית חכמתית)
הכוח המרפא של הציור
הבשורה המרגשת היא שמנדלה היא גם כלי לריפוי ושחרור. כאשר אדם פוגש את הדפוסים שצפים ביצירתו, ומעיז להקשיב להם, לשנות צבע, להרחיב תנועה או לצייר אחרת – הוא מפרק קשרים ישנים ומזמין דפוסים חדשים. זו אמנות שהיא גם טקס מעבר, גם שפה וגם תפילה – שבכוחה לרפא את מה שנשמר בשתיקה במשך דורות.
במובן הזה, המנדלה אינה רק ציור. היא שער לתודעה, מרחב ריפוי, ולעיתים – תפילה חזותית של הנשמה.
היא המקום שבו הדורות מדברים דרכנו – ואנחנו, ביד רכה וקשובה, מציירים את הדרך אל עצמנו והווייתנו הפשוטה והבריאה.
*מאמר זה מוקדש באהבה גדולה לכל המחפשים את הדרך לשוב הביתה *
