מעגלים מילדות: מנדלות כזיכרון ראשוני מרחם האם

המנדלה היא הרבה מעבר לציור עגול וצבעוני. עבור נשים רבות – היא שער.

שער לשקט, לזיכרון גופני עמוק, למרחב רחמי קדום שחי בתוכנו עוד לפני שידענו לדבר.

במאמר זה ננוע בין מדע לרוח, בין גוף לנשמה, ונגלה כיצד המנדלה יכולה לשמש כלי של היזכרות –

לא רק ביצירה, אלא בעצם ההוויה שלנו*.                                                                            

🌺 מעגלים מילדות: מנדלות כזיכרון ראשוני מרחם האם

המנדלה היא הרבה מעבר לציור עגול וצבעוני. עבור נשים רבות – היא שער. שער לשקט, לזיכרון גופני עמוק, למרחב רחמי קדום שחי בתוכנו עוד לפני שידענו לדבר. במאמר זה ננוע בין מדע לרוח, בין גוף לנשמה, ונגלה כיצד המנדלה יכולה לשמש כלי של היזכרות – לא רק ביצירה, אלא בעצם ההוויה שלנו.

עוד לפני שידענו לדבר או להבין את משמעות המילים, לפני שידענו להבחין בין פנים לזמן, בין קו לצורה – כבר היה בתוכנו זיכרון. לא זיכרון של תמונה או של משפט. זיכרון שהוא תדר. תחושת היקשרות שקטה, היכן שהכול עגול, מחזיק, שקט. אולי זו לא מנדלה שציירנו אז – אלא מנדלה שהיינו. המרחב הראשון בו התקיימנו, היה עגול, חי, מכיל – הרחם.

המנדלה, אותה צורה קדומה של שלמות, מייצגת בתרבויות רבות את הסמל של בריאה, של לידה, של איזון פנימי וחיצוני. אבל אולי עוד לפני שהיא הופיעה במנזרים טיבטיים, באומנות הילידים או בחלונות הרוזטה הקתדרליים – היא הייתה צרובה בגוף. בשקט הרך שלפני כל רעש.

🧠 זיכרון גופני ורגשי לפני הלידה

מחקרים נוירופסיכולוגיים מצביעים על כך שזיכרונות רגשיים עשויים להיחקק בגוף עוד בטרם התפתחו יכולות קוגניטיביות מפותחות. ד"ר תומאס ורני, מחבר הספר "The Secret Life of the Unborn Child", מתאר כיצד לעובר יש יכולת להגיב למצבים רגשיים של האם עוד בשלב מוקדם מאוד של ההיריון. הזיכרון הזה, הוא זיכרון חושי־תאי, כזה שאינו מצריך שפה. המערכת הלימבית והאמיגדלה, חלקים עמוקים במוח שאחראים על רגשות וזיכרון רגשי, פועלים כבר בשלבים מוקדמים של החיים הרחמיים.

הפסיכואנליטיקאי דניאל סטרן, בספרו "The Interpersonal World of the Infant", מדגיש עד כמה החוויה המוקדמת של התינוק, כבר מהרחם, היא מערכתית וכוללת – חוויית אני־אתה, גוף־עולם, נשימה־תודעה. הרישום של ביטחון, חום, רצף ותנועה – נחרט ברקמות התודעה הגופנית, ומשפיע על תפיסת העולם בעתיד.

האם ייתכן שמה שהגוף שלנו נושא בתוכו מאז אותם ימים רחמיים, הוא לא רק זיכרון – אלא תשתית שלמה של חוויית קיום? ואם כך, מה קורה כשאנו נוגעות בו שוב דרך צבע, תנועה, יצירה?

אני זוכרת שבאחד התהליכים העמוקים שעברתי, התבקשתי לשכב בעיניים עצומות, ולהרפות. ההנחיה הייתה פשוטה אך עוצמתית: לדלות כל זיכרון שצף, גם אם הוא נדמה כדמיון. ואז זה קרה. ראיתי את עצמי כנקודה קטנה, כמעט חסרת משקל, מסתובבת לאט בתוך מרחב ורוד־רך. הכול היה עגול, עטוף, נעים. תחושת חמימות חלחלה בכל כולי, וריקוד שקט ובלתי פוסק התרחש בתוכי, כאילו אני מחפשת מקום בו אוכל להניח עוגן. תחושת שייכות מתפשטת עטפה אותי – בלי מילים, בלי צורך. רק הוויה.

בדיעבד, הבנתי שזו הייתה החוויה שלי עוד לפני שהפכתי לעובר ממשי. אותם ימים ראשונים ברחם אמי האהובה, כשהייתי רק גרעין של חיים, אנרגיה רכה המחפשת בית. אותו מעגל ורוד, מרחף, שקט – היה המנדלה הראשונה שלי.

🌑 הרחם כמנדלה ראשונית

ומה אם בציור מנדלה – אנו חוזרות, במודע או שלא, לזיכרון הזה? ילדים רבים מציירים מעגלים לפני שהם מציירים דמויות. זהו ביטוי ראשוני, טבעי, לא מודע כמעט, לחיפוש אחר שלמות או הכרה באחדות פנימית. הציור המעגלי בילדות המוקדמת אינו מקרי – זהו דפוס אוניברסלי המופיע אצל ילדים בכל התרבויות. המעגל הוא תנועה ראשונית, פשוטה ובטוחה, שאין בה התחלה וסוף ברורים – כמו הלב הפועם ברחם, כמו תחושת השהייה בנוכחות רכה.

מחקרים בפסיכולוגיה של התפתחות הילד, כמו אלו של לואיז בוסטוק ושל רודולף שטיינר, מצביעים על כך שציור מעגלים הוא שלב מובנה בהתפתחות המוטורית־רגשית של הילד. המעגל, בניגוד לקווים חדים או צורות זוויתיות, מאפשר לילד להביע תנועה פנימית מתמדת, ריתמוס, קצב – דברים הקיימים עוד מתקופת ההיריון. יש הגורסים שזו הדרך של הילד להחזיר לעצמו – מבלי לדעת – את התחושה שהייתה לו ברחם.

והנשים – נשים שמציירות מנדלות בתהליך טיפולי – מתארות לא פעם תחושה של רוגע עמוק, של "חזרה הביתה", של היזכרות במשהו שאי אפשר למלל. אולי זה המקום שהיה קודם.

מעניין לציין שבשבטים אפריקאיים מסורתיים, בהם אין גישה לחומרי ציור או לנייר, הילדים יוצרים מנדלות לא בצבע – אלא בגופם. במהלך ישיבות פנימיות, טקסים קהילתיים או דיונים בקרב קבוצות ילדים – מתארגנת תנועה טבעית בה הילדים מתיישבים בעיגול, לא פעם כשהמרכז פנוי, ויוצרים באמצעות מיקומם את מה שנראה כמו מנדלה חיה. המבנה המעגלי יוצר תחושת שוויון, ביטחון, וריפוי. הוא מהווה עבורם מרחב של הקשבה הדדית, שייכות ושקט פנימי. המעגל הזה – נטול הדרכה פורמלית – עולה מתוכם מתוך אינסטינקט עתיק. ייתכן שגם זה הוא הדהוד לזיכרון הראשוני של שהות במרחב רחמי – אותו עיגול קדום, עוטף, מזין ומחבר.

גם בתרבויות נשיות קדומות, במיוחד בתקופות בהן נשים ליוו אחת את השנייה בטקסי מעבר – לידה, מחזור ראשון, היריון – נהגו לצייר מנדלות או ליצור מעגלים סמליים באדמה, באבנים, או בצמחייה. העיגול לא היה רק סמל – הוא היה תדר. בתהליך הלידה, לדוגמה, נשים התיישבו במעגל, שרו שירה אחידה או תופפו, כך שהיולדת תרגיש עטופה באנרגיה מעגלית – מחזיקה ומרככת כאחת. הסמליות הזו הדגישה את ההשתייכות, את התמיכה הקולקטיבית, ואת הזכות של כל אישה לעבור שינוי מתוך תחושת שייכות ולא מתוך בדידות.

הרחם, כמרחב ראשוני של קיום, אינו רק איבר פיזיולוגי – הוא מיקרוקוסמוס של הבריאה עצמה. מבפנים, הכול עטוף, חסר קצוות, חמים וזורם. אין שם קווים חדים או גבולות – אלא מרחב רך, לח, עוטף. זו תחושת הקיום הראשונית שלנו: להיות בתוך עולם עגול. במובנים רבים, אנו נושאות בתודעה הגופנית־רגשית את אותה תבנית מעגלית – המבקשת לחזור ולהופיע שוב בציור, בתנועה, באמנות.

גם בחלומות, במדיטציות או בתהליכים אנרגטיים – פעמים רבות עולה דימוי של עיגול, מערה, בועה, או מבנה קוסמי עגלגל. יש בתוכנו כמיהה לשוב אל המקום שבו הכול היה אחד, טרם הפירוד, טרם הפיצול. האם ייתכן שתחושת השלם שאנחנו מחפשות כל חיינו, היא בעצם היזכרות ברחם?

האם יש בנו יד שיודעת את הדרך מבלי שנדריך אותה? האם ייתכן שהמעגל עולה מתוכנו כי הוא הראשון שנחרט בנו?

👁️ המנדלה כתנועה של זיכרון פנימי

בתפיסות מיסטיות רבות – הרחם נחשב ליקום בזעיר אנפין. במקורות הקבליים, יש הקבלה בין "העיגול הגדול" של האין־סוף לבין פעולת ההתהוות. גם בגישות רוחניות עכשוויות – כמו של ג'ין גבסר, המתאר שלבים של תודעה, ושל קרל יונג, הרואה במנדלה ארכיטיפ של העצמי – המעגל הוא לא רק מבנה צורני, אלא ביטוי פנימי של סדר קוסמי. יונג עצמו תיאר את ציור המנדלה כתהליך של חיבור לאינטגרציה נפשית, ואף השתמש בה ככלי אבחון טיפולי.

האם ייתכן שכל פעם שאנו מציירים מנדלה – אנו לא ממציאים דבר חדש, אלא שובים מחדש ידע עתיק?

🔮 חוויות נשמה והיזכרות טרום־לידתית

לצד זאת, בגישות איזוטריות רבות מדברים על חוויות נשמתיות טרום־לידתיות – רגעים בהם הנשמה בוחרת להתגלם בגוף, מתבוננת באפשרויות, נושאת ידע קדום. לפי תפיסות אלו, הנשמה נושאת עמה כוונה, תכלית, ולעיתים אף שארית מזיכרונות מגלגולים קודמים. בציורי מנדלה – בעיקר בתהליכים אינטואיטיביים – ניתן לעיתים לראות רמזים לתבניות שמקורן אינו במודע אלא ב'שדה זיכרון נשמתי'.

מתוך עבודתי עם נשים בסדנאות, אני עדה שוב ושוב לרגעים שבהם דמעות עולות בזמן הציור, ללא הסבר חיצוני ברור. לעיתים אלה נשים שמספרות: "אני מרגישה שציירתי משהו שאני לא מכירה – אבל הוא היה בתוכי תמיד". המנדלה במקרים כאלה אינה רק תוצר אמנותי – אלא חלון למרחבים שמעבר לזמן. נשאלת כאן שאלה עמוקה: האם ניתן לצייר דבר־מה שמעולם לא נלמד – אך נשמר בנו מאז?

✨ סיום: ציור כזיכרון של הוויה

ואולי, כשאנו מציירות את העיגול, אנו לא רק יוצרות אמנות – אלא זוכרות. לא זיכרון של עובדות, אלא זיכרון של חוויה. של חום. של היות. של קיום שלא צריך הצדקה.

המנדלה היא אם. היא רחם. היא סיפור בראשיתי.

במעמקי הקווים, בתוך התנועה הסיבובית, מתחבאת קריאה קדומה לשוב אל השקט. אל המקום שבו לא היינו צריכות להיות דבר – מלבד עצמנו.

ומי שמבקשת להיזכר – יכולה פשוט לצייר.

המנדלה תעשה את השאר.

🎨 ואם את מרגישה את הקריאה – עצרי לרגע.

שבי עם דף חלק, עיפרון פשוט או צבע אהוב.

ציירי מעגל – עיגול אחד בלבד – ותני ליד לנוע, בלי שיפוט, בלי ציפייה.

שאלי את עצמך בשקט:

"מה בי מבקש להיזכר כעת?"

לפעמים, המענה לא יגיע במילים – אלא בתחושת רוך מתפשטת.

וזה מספיק כדי להתחיל.

✨

ואם השורות האלו ליטפו משהו בתוכך,

אם נגעו בזיכרון עמום, בתנועה שקטה בלב –

אולי זו הנשמה שלך שמבקשת לחזור אל המעגל.

סדנאות המנדלה אינן רק מרחב יצירה.

הן מרחב של היזכרות, ריפוי, ושיבה עדינה הביתה.

בכל מפגש – צבעים, מעגלים, ושקט מחבק שממתין לפגוש אותך בדיוק כפי שאת.

🎨

אם מרגישה קריאה – הקשיבי לה.

היא כבר יודעת את הדרך.